מאת: צבי גיל. פורסם באתר "זרקור" ב- 18.9.2006
הטלטול הארוך של צוואת חוזה המדינה- חרפה לישראל
לעתים כאשר יוצאים לאור בקצה מנהרה ארוכה , מסתנוורים לחלוטין ודומה שחלה בנו הקביעה האורווליאנית ( בספרו: 1984 ) שחושך זה אור ואור זה חושך.זה בערך מה שקרה,מטפורית, לצוואתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל להביא לקבורה את ילדיו לישראל ולהטמין את עצמותיהם לצידו.
הסיפור התפרסם במשך הזמן,ולפני כמה ימים הקדישו לו העיתונים מקום נרחב -סיפור טרגי ,צובט הלב ומקומם כאחת.הוא ארוך ומיוסר כפרק ששייך לספר איוב.בכול מקרה אחזור עליו בקצרה. בצואתו ביקש הרצל שמשפחתו, רעייתו יוליה ושלושת ילדיהם פאולינה,הנס וטרודה, ייקברו לצד קברו כשהוא עצמו יובא לקבורה במדינת ישראל לכשתקום.יוליה ,שלקתה בנפשה, מתה כאשר הילדים היו צעירים.היא קבורה לצד בעלה בהר הרצל. גם פאולינה ירשה את מחלת אימא ובין היתר התמכרה למורפיום. הנס נלקח לפנימייה באנגליה ועשה חיל בלימודיו אך לאחר זמן מה גם הוא התערער בנפשו,התנצר כקתולי,וחזר בתשובה. כאשר אחותו פאולינה מתה ממנת יתר של סם,הנס שם קץ לחייו.הבת השלישית טרודה,אשר אף היא לקתה בנפשה, נספתה בשואה במחנה טרייזנשטאדט.
זהו בקיצור הסיפור המר והנורא של משפחת חוזה המדינה.אולם בכך הוא לא נגמר אלא רק מתחיל.אם עלייה לארץ ישראל קשורה בייסורים,העלאת עצמות למדינת היהודים היא "ויא דולורוזה" בעצמה.אתה חייב לחלץ עצמות יבשות מצבט הברזל של ההלכה.זאת כמעט שולטת בשתי הצלעות של המשולש השלטוני,המחוקק והביצועי,אשר בגעת רם בירושלים,כאשר הצלע השלישית במשולש - הרשות השופטת היא כצנינים בעיני נציגיה,מכיוון שלשם לא הגיעו.אולם לא תמיד זאת ההלכה.יש והפוליטיקה ,צרת האופק יש לומר,משמשת כקברן של חזון.זאב ז'בוטיסנקי, שתורתו הייתה מוקד למחלוקת תהומית בין התנועות הציוניות, נמנה עם גדולי היהודים במאה העשרים.הוא היה מנהיג,ומייסד תנועה, הוגה,סופר ומשורר.אך בן גוריון לא ראה לנכון להביא את עצמותיו לקבורה בישראל.רק ב- 9 ביולי 1964 על פי הוראת ראש הממשלה לוי אשכול,הובא ז'בוטינסקי למנוחות בטקס ממלכתי בהר הרצל בירושלים. אשר להרצל, בניגוד לקביעתו שהדת היא עניין לבתי כנסת ולא לפוליטיקה, בארץ היא חובקת הכול.ואין זה משנה אם הנס ופאולינה נקברו כיהודים בבית העלמין יהודי בבורדו שבצרפת,כשם שאין זה משנה אם רב רפורמי השיא זוג בגולה. כאן שולטת ה"הלכוקרטיה" האורתודוקסית.
ובעוד שבהעלאת עצמותיו של הרצל עסקה המדינה,במימוש החלק האחר של הצוואה,המדינה הסירה מעל עצמה דאגה.מדוע לה להיכנס לתסבוכת עם מפלגות דתיות או חרדיות בענייני מתים מבחוץ כאשר היא זקוקה להן בניהול ענייני חיים בפנים.לא שלא נעשה כלום. נעשה,וראשי ממשלה היו מעורבים, ראשי הסוכנות היהודית ועוד, אך הדברים נגררו בין לבין וכפי שעלה הנושא לסדר היום ככה ירד.כמו במקרים אחרים גם במקרה זה קם אדם, הד"ר ,אריאל פלדנשטיין, מנהל אקדמי של מכללת ספיר בנגב, היסטוריון וחוקר וראה באתגר הזה משימה עליונה ומזה שנים שהוא עסק בה במסירות,בלא לאות, בנחישות ובנקישות עזות על כל דלתות השלטון.אך מכיוון שבקרב עמו הוא יושב, החליט הד"ר פלדנשטיין שצריך למצוא פתח להיכל הדת. וכאן לשמחתו ולשמחתנו הוא מצא אישיות דתית,שגילתה עניין והבנה והבעיה הייתה כיצד להתמודד עם המשימה במסגרת הלכתית.מדובר ברב הראשי הספרדי הרב עמאר,שנמנה ,כמו רבנים ספרדים אחרים, עם בית שמאי בכול הקשור בפסיקה ההלכתית.גם הרב עצמו עמל במשך חדשים, בין היתר תוך נסיעות לחו"ל, כדי לוודא שהעניין יהיה סגור הרמטית.
ואכן ביום ד' ה- 20 בספטמבר 2006 , כ"ז באלול, תשס"ו,76 שנים לאחר מותם יובאו ילדיו של הרצל למנוחת עולם לצד אביהם חוזה המדינה ובכך תמולא צוואתו של בנימין זאב הרצל במלואה.
לקחים לגבי יחידים והחברה.
את הסיפור כולו על כל שלביו ועיקוליו,מעלותיו ומורדותיו ,שנקרא כעלילה מרתקת, הקוראים ימצאו בוודאי במקורות אחרים.אני הבאתי את התמצית כדי להצביע על מערכת עוועים במדינה שרואה עצמה כמדינה חופשית, פתוחה ודמוקרטית מורשתו של בנימין זאב הרצל.העובדה שיחידים מנסים ומצליחים להרים מטלות מסוג זה היא תעודת כבוד להם,ולא למדינה.אביא כאן דוגמה קטנה מנושא שמוכר לי מקרוב.
במלחמת העצמאות נפלו 470 צעירות וצעירים ניצולי השואה,שלא השאירו שריד אחריהם.הם יכלו להשתחרר מן השרות בזכות היותם שרידים אחרונים למשפחותיהם,אך לא עשו זאת. במשך יובל שנים לא עשתה המדינה ולא צה"ל דבר כדי להקים להם יד ושם עד שבא ניצול שואה יהודה שטרנפלד, פעיל בארגון בשם "קבוצת חברים" והחליט שלא ישקוט ולא ינוח עד שתקום אנדרטה לזכרם של הנופלים, שאם אין להם שארים שיבקרו את קבריהם לפחות עם ישראל יהיה חשוף למעשה הגבורה שלהם.מאמציו נמשכו שנים עד שהוא הצליח לשבור את החומה האטומה של הביורוקרטיה הישראלית ולפני כחמש שנים הוקמה האנדרטה.גם במקרה זה התעלה האיש הבודד לגבהים בשעה שהמדינה ומוסדותיה ירדו לשפל.
אך בעניין הצוואה של הרצל יש עוד היבט אחד.הר הרצל אינו הר קדוש.הוא פארק וחלקת גדולי האומה היא חלק ממנו.מעין מוזוליאום. לכאן באים נשים וגברים,צעירים ומבוגרים,עם מגבעת ושביסים או גלויי ראש,עם סיגריה ובלעדיה,עם כריכים ובלעדיהם וממשיכים הלאה במשעולי הגן למנוחה,לאכילה ואף לתנות אהבים.מה לזה ולקדושה? מדוע צריכים לקבל אישור ממערכת ההלכה בכל הקשור לקבורה,גם אם הסטאטוס הדתי של בנו של הרצל, הנס, לא היה ברור.לכול היותר לא ישתתפו רבנים בטקסים, כשם שהם לא משתתפים בטקסים חילוניים אחרים. מה גם שרבני בורדו ראו בהנס יהודי והוא ופאולינה אחותו נקברו יחד בבית העלמין היהודי במקום.
שערו בנשפכם , הרב רביץ,חבר כנסת ישראל,לא ציוני, שמפלגתו מכירה בארץ ישראל כארץ העבר אך לא במדינת ישראל עם הקמתה,מורשתו והגשמת חלומו של הרצל,מתבטא על פי הכתוב : שייקברו את ילדיו של הרצל בקיבוץ. כאילו "ימצא מין את מינו" .איזו עזות מצח.והדברים לא הדהדו.הם התקבלו כנורמה שאנו חיים איתה מאז קום המדינה.
וככה מדי פעם בפעם אנו מגלים,למגינת לבנו,שהתרגלנו למנהרה האפילה ואנו ממששים חושך ומקרטעים איכשהו,אך כאשר לעתים יוצאים לאור ,העיניים נעצמות.אנו כבר לא רגילים לו.מה שיוצא לאור מלא הוא הסיפור.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
